עקרונות ההכרה בנכס ובהתחייבות – IFRS 16 (תקן דיווח כספי בינלאומי 16)
הכרה ראשונית: תקן IFRS 16 מחייב את החוכר להכיר בזכות שימוש בנכס (Right-of-Use Asset) ובמקביל בהתחייבות חכירה (Lease Liability) עבור כמעט כל חוזה חכירה. כלומר, במועד התחלת החכירה, החוכר יכיר במאזנו נכס המייצג את זכות השימוש בנכס המוחכר והתחייבות המייצגת את הערך הנוכחי של תשלומי החכירה העתידיים. נכס זכות השימוש נמדד בתחילה לפי סכום ההתחייבות בתוספת עלויות ישירות ראשוניות ששולמו (כמו עלויות עסקה) ובניכוי הטבות חכירה שקיבל החוכר, אם ישנן. התחייבות החכירה נמדדת כשווה לערך הנוכחי של תשלומי החכירה שטרם שולמו, מהוונים לפי שיעור ההיוון שקבעה החכירה (למשל, שיעור הריבית הגלום בחכירה, ואם אינו ידוע – שיעור ההלוואה העקיף של החוכר).
הכרה לאחר מכן: לאחר ההכרה הראשונית, החוכר מטפל בנכס ובהתחייבות באופן הדומה לחכירה מימונית (Finance Lease) לפי התקן הישן. נכס זכות השימוש מופחת (נרשם פחת) לאורך תקופת החכירה, והתחייבות החכירה נפרעת עם הזמן תוך רישום הוצאה במרכיב הריבית של כל תשלום. שילוב הפחת על הנכס והריבית על ההתחייבות מוביל לכך שסך הוצאות החכירה גבוה יותר בתחילת התקופה והולך וקטן עם הזמן – פרופיל הוצאות מלוכסן (Front-loaded expense profile). תחת IFRS 16, הוצאות הפחת והריבית מוצגות בנפרד בדוח רווח והפסד (הפחת כחלק מהוצאות תפעוליות והריבית כהוצאה מימונית). באופן זה, IFRS 16 ביטל למעשה את המודל הקודם שבו חכירות תפעוליות לא הוכרו במאזן – כל החכירות (מלבד חריגים מסוימים) מטופלות באופן דומה לחכירות מימוניות בעבר.
חריגים (פטורים): התקן כולל שני פטורים עיקריים שמאפשרים לא להכיר בנכס ובהתחייבות במאזן החוכר, במקרה שהחכירה עומדת בקריטריונים הבאים:
- חכירה לטווח קצר (Short-term lease) – חכירה שהתקופה שלה 12 חודשים או פחות ללא אופציית רכישה. בחכירות כאלה רשאי החוכר לבחור שלא ליישם את IFRS 16 במלואו, אלא להכיר בתשלומי החכירה כהוצאה בדוח רווח והפסד על פני תקופת החכירה (לרוב באופן קו ישר) בלי להציג נכס והתחייבות במאזן. חשוב להדגיש שהפטור חל רק אם לא קיימת בחוזה אופציית רכישה שהחוכר צפוי לממש או שהחכירה אינה ארוכה מ-12 חודשים.
- חכירת נכס בערך נמוך (Low-value asset) – חכירה של נכס ששוויו נמוך (כאשר הוא חדש). IFRS 16 אינו מגדיר סכום כספי "נמוך" באופן מוחלט, אך בבסיס ההחלטות צוין כדוגמה סכום של כ-5,000 דולר או פחות לנכס כשהוא חדש. גם כאן, החוכר רשאי לבחור לא להכיר נכס זכות שימוש והתחייבות חכירה עבור חכירות כאלה, ולהכיר בתשלומים כהוצאה שוטפת (באופן דומה לטיפול הישן בחכירה תפעולית). דוגמאות לנכסים בערך נמוך עשויות להיות: מחשבים אישיים, ציוד משרדי קטן, טלפונים וכד'. הפטור נועד להקל מבחינה תפעולית על החוכר במקרים שההשפעה של הנכס אינה מהותית. יש לשים לב שהפטור תלוי בערך הנכס הבודד – למשל, חכירה של צי רכבים בערך כולל גבוה לא תיחשב "בערך נמוך" רק כי כל רכב בנפרד הוא בערך בינוני.
IFRS 16 מאפשר לחוכר לאמץ את הפטורים הנ"ל כמדיניות חשבונאית (על בסיס כל חכירה לחוד או סוגי חכירות), אך אינו מחייב זאת. כלומר, חוכר רשאי לבחור כן להכיר במאזן גם חכירות קצרות או בערך נמוך – הפטורים הם אופציונליים. ללא שימוש בפטורים, מרבית החכירות יופיעו במאזן כנכס והתחייבות.
עקרונות ההכרה בנכס ובהתחייבות – ASC 842 (תקינה אמריקאית לפי US GAAP)
הכרה ראשונית: תקן ASC 842 (שנכנס לתוקף בארה"ב במקום ASC 840 הישן) דורש גם הוא שהחוכר יכיר נכס זכות שימוש והתחייבות חכירה עבור רוב מוחלט של חוזי החכירה. למעשה, תחת ASC 842 כמעט כל חכירה נרשמת במאזן – שינוי משמעותי לעומת העבר שבו חכירות תפעוליות לא הופיעו במאזן. מבחינת מדידה ראשונית, הגישה דומה ל-IFRS 16: במועד תחילת החכירה החוכר ימדוד את ההתחייבות בערך הנוכחי של תשלומי החכירה העתידיים (מהוונים לפי שיעור הריבית הגלום בחכירה, ואם לא ידוע אז לפי שיעור ההלוואה העקיף של החוכר). נכס זכות השימוש נמדד בתחילה בסכום ההתחייבות בהתאמות קלות (כגון הוספת עלויות ישירות ראשוניות וניכוי תמריצי חכירה שקיבל החוכר). את סכומי ההיוון והתשלומים מחשבים בהתאם לתקופת החכירה המתוכננת, בהתחשב בסבירות מימוש אופציות להארכה או לסיום מוקדם.
סיווג החכירה: בניגוד ל-IFRS 16, התקן האמריקאי שומר על מודל דו-שלבי לסיווג חכירות מצד החוכר. ASC 842 מגדיר שני סוגי חכירות מבחינת החוכר: חכירה מימונית (Finance Lease) וחכירה תפעולית (Operating Lease) – בדומה לחלוקה שהייתה קיימת ב-US GAAP הישן. הסיווג נקבע לפי חמישה קריטריונים עיקריים (המקבילים לקריטריונים שהיו ב-ASU 840 ולקריטריונים של חכירה מימונית לפי IAS 17). אם מתקיים אחד מהתנאים, החכירה תסווג כמימונית; אם לא – היא תסווג כתפעולית. הקריטריונים כוללים:
- העברת בעלות הנכס לחוכר בסוף התקופה
- אופציית רכישה שהחוכר צפוי בוודאות סבירה לממש
- תקופת החכירה היא רוב אורך החיים הכלכלי של הנכס
- הערך הנוכחי של תשלומי החכירה מהווה חלק עיקרי משוויו ההוגן של הנכס
- הנכס המוחכר בעל אופי ייחודי שאין לו שימוש חלופי סביר לממשכיר בתום התקופה
אם אף קריטריון לא מתקיים (ולא מדובר בחכירה לטווח קצר – ראו פטור מטה), החכירה תסווג כחכירה תפעולית מבחינת החוכר.
חשוב להדגיש: ללא קשר לסיווג, בשני המקרים החוכר יכיר במאזן נכס זכות שימוש והתחייבות חכירה. כלומר, גם חכירה שתסווג "תפעולית" תחת ASC 842 עדיין תוביל להכרה בנכס ובהתחייבות במאזן החוכר – בשונה מהמודל הישן שבו חכירה תפעולית נשארה מחוץ למאזן.
הכרה לאחר מכן:
- בחכירה מימונית (Finance Lease) – הטיפול זהה למעשה לטיפול תחת IFRS 16 ולמה שהיה בעבר בחכירה הונית: החוכר מפצל את תשלומי החכירה להוצאות פחת וריבית. נכס זכות השימוש מופחת באופן קו ישר (או שיטה שיטתית אחרת) על פני תקופת השימוש, ובמקביל נרשמת הוצאת ריבית על ההתחייבות (שהולכת ופוחתת עם פירעונה). התוצאה היא פרופיל הוצאה מלוכסן – גבוה יותר בתחילת החכירה ונמוך יותר בסופה. בדוח רווח והפסד יוצגו הוצאות הפחת והריבית בנפרד, בדומה לטיפול IFRS.
- בחכירה תפעולית (Operating Lease) – למרות שגם כאן רשומים במאזן נכס והתחייבות, מודל ההוצאה שונה. החוכר ירשום הוצאת חכירה תפעולית אחידה בכל תקופה במהלך החכירה, בדרך כלל בסכום קבוע. החלוקה הפנימית בין פחת לריבית אינה מוצגת למשתמשי הדוחות, אלא "מוחלקת" למקשה אחת של דמי חכירה בסכום אחיד. כך מתקבל פרופיל הוצאה קבוע לאורך תקופת החכירה. בנוסף, בתזרים המזומנים, תשלומי חכירה תפעולית יסווגו כולם כתזרים פעילות שוטפת, בעוד שבחכירה מימונית חלק התשלום שמייצג קרן ההתחייבות יסווג כתזרים מימון והריבית כתזרים שוטף (בהתאם לכללי סיווג ריבית בדוחות תזרים לפי US GAAP).
חריגים (פטורים): גם ASC 842 מאפשר פטור לחכירות קצרות טווח. חכירה לטווח קצר מוגדרת באופן דומה ל-IFRS 16: תקופת חכירה של 12 חודשים או פחות, ללא אופציית רכישה שהחוכר צפוי לממש. במקרה כזה, רשאי החוכר לבחור מדיניות חשבונאית שלא להכיר את החכירה במאזן (כלומר לא להכיר נכס זכות שימוש והתחייבות) ולהמשיך לרשום את דמי החכירה כהוצאה באופן שוטף. עם זאת, בשונה מ-IFRS, התקן האמריקאי אינו מכיל פטור ספציפי לנכסים בערך נמוך. עקרונית, חוכר לפי US GAAP נדרש לכלול במאזן גם חכירת נכסים קטנים וזולים אם תקופת החכירה עולה על 12 חודשים, אלא אם יוחלט שהם אינם מהותיים על סמך עקרון מהותיות כללי.
השוואה בין IFRS 16 ל-ASC 842 (לסיכום)
דרישת ההכרה במאזן: שני התקנים – IFRS 16 הבינלאומי ו-ASC 842 האמריקאי – נולדו מתוך מטרה דומה: להביא לכך שחכירות יוצגו במאזן החוכר ובכך לשפר את השקיפות בנוגע להתחייבויות "נסתרות" של חכירות תפעוליות. ואכן, בשני התקנים חלה דרישה גורפת להכיר בזכות שימוש ובהתחייבות חכירה עבור מרבית חוזי החכירה במאזן החוכר. בעבר, תחת IAS 17 ו-ASC 840, חכירות שסווגו תפעוליות נשארו מחוץ למאזן; כעת, למעט חריגים מוגבלים, חכירות אינן "נעלמות" מהמאזן עוד.
מודל אחיד מול מודל דו-שלבי: ההבדל העיקרי בין התקנים הוא ש-IFRS 16 אימץ מודל אחיד לחוכר – אין הבחנה בין חכירה "תפעולית" לחכירה "מימונית"; כל החכירות מטופלות באופן דומה (בדומה לחכירה מימונית במודל הישן). לעומת זאת, ASC 842 שומר על מודל דו-שלבי הכולל סיווג החכירה, כאשר הסיווג אינו משפיע על ההכרה במאזן אך משפיע על אופן רישום ההוצאות בדוח רווח והפסד ועל הצגת התזרים.
תצוגת הוצאות: תחת IFRS 16, כל הוצאות החכירה של החוכר מורכבות מפחת על הנכס וריבית על ההתחייבות – מה שיוצר הוצאה מלוכסנת (גבוהה יותר בתחילת חיי החכירה). ההוצאה התפעולית כוללת את רכיב הפחת, בעוד הריבית מוצגת כהוצאת מימון. ב-ASC 842, אם החכירה מסווגת כמימונית – הטיפול דומה ל-IFRS 16. אולם אם היא מסווגת כתפעולית – סך הוצאות החכירה נשאר קבוע בכל תקופה, ומוצג כולו כהוצאה תפעולית אחת. כתוצאה מכך, בחכירה תפעולית ב-US GAAP, ה-EBITDA יהיה נמוך יותר מאשר תחת IFRS 16 לאותה חכירה, משום ש-IFRS 16 "מעביר" חלק מההוצאה לתחום הפחת והמימון. מצד שני, IFRS 16 יראה הוצאות ריבית גבוהות יותר בדוחות, מה שעשוי להשפיע על מדדי חוב וכיסוי ריבית.
פטורים והיקף: לשני התקנים פטור דומה לחכירות קצרות (עד 12 חודשים). ההבדל הוא שקיים ב-IFRS 16 גם פטור לנכסים בערך נמוך – המאפשר להשאיר מחוץ למאזן חכירות של פריטים זניחים בערכם – ואילו ASC 842 אינו כולל פטור כזה (מלבד שיקולי מהותיות כלליים). כמו כן, ישנם הבדלי היקף מסוימים: IFRS 16 חל על חכירת כל סוגי הנכסים (כולל אפשרות לחכירות נכסים בלתי מוחשיים), בעוד ASC 842 מתמקד בחכירת רכוש קבוע מוחשי ומחריג פריטים כגון זכויות בנכסים בלתי מוחשיים, משאבי טבע ומלאי.
ניתן לסכם את ההבדלים העיקריים כך:
| נושא | IFRS 16 (בינלאומי) | ASC 842 (אמריקאי) |
|---|---|---|
| מודל לחוכר | מודל אחיד – כל החכירות במאזן, ללא סיווג תפעולי/מימוני (דומה למודל חכירה מימונית הישן). | מודל דו-שלבי – כל החכירות במאזן, אך מסווגות לחכירה מימונית או תפעולית לצורך דיווח הוצאות. |
| הכרה במאזן | כל החכירות (למעט הפטורים) מוכרות כנכס זכות שימוש והתחייבות חכירה במאזן החוכר. | כל החכירות (למעט חכירות קצרות טווח) מוכרות כנכס והתחייבות במאזן החוכר. |
| פטורים | חכירה קצרה (≤ 12 חודשים); חכירת נכס בערך נמוך (∼5,000$ לנכס). | חכירה קצרה (≤ 12 חודשים) בלבד. אין פטור ייעודי לנכסים בערך נמוך (פרט לשיקולי מהותיות). |
| הוצאת חכירה בדוחות | פחת + ריבית (נפרדים) לכל החכירות – פרופיל הוצאה מלוכסן (גבוה בהתחלה). | בחכירה מימונית – פחת + ריבית (מלוכסן), בחכירה תפעולית – הוצאה אחידה בכל תקופה (קו ישר). |
| השפעה על EBITDA | מעלה EBITDA (ההוצאה התפעולית מופחתת, חלק מההוצאה מוצג כריבית). | בחכירה תפעולית מורידה EBITDA (כל ההוצאה מסווגת כתפעולית). בחכירה מימונית – דומה ל-IFRS. |
| סיווג חכירה על ידי החוכר | לא נדרש סיווג (כולם בטיפול אחיד). | סיווג נדרש: לפי 5 קריטריונים – קובע אם חכירה מימונית או תפעולית. |
הערה: מבחינת המשכיר – IFRS 16 ו-ASC 842 דווקא די דומים, ושניהם ממשיכים ליישם מודל סיווג (תפעולית/מימונית או מכירה) בדומה לעבר. ההבדלים שתוארו מתמקדים בפרספקטיבה של החוכר.
דוגמאות להמחשה
- חכירה לטווח קצר (פטור): חברה שוכרת משרד לתקופה של 6 חודשים בעלות חודשית קבועה. לפי IFRS 16 ולפי ASC 842, חכירה זו עומדת בהגדרת חכירה קצרה (≤ 12 חודשים, ללא אופציית רכישה) ולכן החברה פטורה מהכרה בנכס זכות שימוש והתחייבות חכירה במאזן. במקום זאת, תשלומי השכירות יירשמו כהוצאה שוטפת בדוח רווח והפסד (לרוב, בסכום אחיד בכל חודש). לו הייתה תקופת השכירות ארוכה יותר (נניח 2-3 שנים), לא היה ניתן להשתמש בפטור – החברה הייתה צריכה להכיר במאזן נכס והתחייבות בערך נוכחי של דמי השכירות העתידיים.
- חכירת נכס בערך נמוך: נניח שחברה חוכרת מספר מחשבים ניידים לתקופה של 3 שנים, כאשר העלות של כל מחשב חדש היא כ-4,000 ש"ח. תחת IFRS 16, ניתן לסווג את החכירה כ"נכס בערך נמוך" ולבחור שלא לרשום במאזן את המחשבים כנכס זכות שימוש והתחייבות. במקום זאת, החברה תכיר בתשלומי החכירה כהוצאה תפעולית רגילה לאורך התקופה. תחת ASC 842, לעומת זאת, אין פטור מובנה לפריטי ערך נמוך – אם החכירה עולה על 12 חודשים, יש להכיר את החוזה במאזן כנכס והתחייבות, אלא אם החברה מחליטה שאין לכך מהותיות כספית משמעותית.
- חכירה רב-שנתית – השוואת סיווג והשפעה על הוצאות: נניח חוזה חכירה ל-5 שנים של ציוד תעשייתי, ללא העברת בעלות בסוף התקופה, כשאורך החיים הכלכלי של הציוד הוא 15 שנה. לפי IFRS 16, החוכר חייב להכיר בנכס זכות שימוש והתחייבות חכירה במאזן, לרשום פחת על פני 5 שנים ולהכיר בהוצאות ריבית על ההתחייבות. התוצאה היא הוצאה גבוהה יותר בשנים הראשונות בשל מרכיב הריבית ההתחלתי הגבוה. לפי ASC 842, החכירה תסווג כמימונית או תפעולית על סמך הקריטריונים הנ"ל. אם תסווג כתפעולית – עדיין יוכרו במאזן נכס והתחייבות בערך נוכחי של תשלומי החכירה, אך הוצאות החכירה בדוח רווח והפסד יירשמו בשיעור אחיד בכל שנה. כך, בשנים הראשונות IFRS 16 יראה הוצאות גבוהות יחסית לעומת ASC 842 בתרחיש של חכירה תפעולית.
בסופו של דבר, בשני התקנים נדרשת הכרה במאזן של נכס והתחייבות חכירה, אך IFRS 16 כופה מודל אחיד של חכירה "דמוית-מימונית" ואילו ASC 842 משמר הבחנה בדוחות התפעוליים בין חכירה מימונית לתפעולית. בעת ניתוח דוחות כספיים, חשוב להביא בחשבון את הגישות השונות ואת השלכותיהן על הוצאות, על EBITDA ועל היחסים הפיננסיים השונים.
מקורות
- IFRS 16 In Practice 2023–2024, BDO Global:
https://www.bdo.global/getmedia/4b4c5f48-af18-4caa-b598-630ba9b937cf/IFRS-16-In-Practice-2023-2024.pdf?ext=.pdf - DART – Deloitte Accounting Research Tool, פרק 5.7 Leases:
https://dart.deloitte.com/USDART/home/publications/deloitte/additional-deloitte-guidance/roadmap-ifrs-us-gaap-comparison/chapter-5-broad-transactions/5-7-leases - IFRS 16, Leases | F7 Financial Reporting | ACCA:
https://www.accaglobal.com/us/en/student/exam-support-resources/fundamentals-exams-study-resources/f7/technical-articles/ifrs16.html - Thomson Reuters Blog:
https://tax.thomsonreuters.com/blog/how-to-record-the-lease-liability-and-corresponding-asset/
הטקסט לעיל הוא סקירה תמציתית לצורכי הבנה בלבד ואינו מהווה ייעוץ חשבונאי או משפטי.
כתיבת תגובה